אהבה משולה לגינה. אין מי שלא רוצה בה, חולם עליה, ועושה כל מאמץ כדי להשיגה. כשהיא שם, נהנים ממנה מאד, בתקופות טובות של פניות רגשית ופיזית משקיעים בה, מטפחים אותה, מטפלים בה. בכל פעם שיוצאים אליה, שמחים על היותה. בתקופות של עומס, כשטרודים, אין זמן אליה. ימים רבים שוכחים מקיומה, לא אחת חולפים על פניה ולא רואים אותה, היא הופכת להיות ברורה מאליה, ותשומת הלב אליה נדחקת לפינה.
ובכן, אהבה היא כמו גינה. אין מנוס - חייבים להשקיע בה. היא סובלת כמה ימים ללא טיפול וטיפוח, אז העלים נרפים, מתעייפים וקמלים, אך היא חיה. חיה על זמן שאול, חיה מהאנרגיות שהיא לוקחת לעצמה מן השמש, מן האדמה, מעצמה. ואז, אם גילית, והחלטת לנקוט יוזמה, בטיפול אינטנסיבי תוכל להחיות אותה. מים ירוו צמאונה, עליה יתחזקו, ענפיה יתאוששו, והיא תשוב ללבלב. אך כמו באהבה, אם חלפת את נקודת האל-חזור בה עליה וענפיה מתייבשים לחלוטין, היא מתה. וכשתמות הגינה והאהבה, לא ניתן יהיה להחיות אותה. עוד לא היה מי שקם מן המקום הזה.
ואז, מצטערים. נזכרים כמה רצינו אותה, את הגינה הזו, כמה יפה הייתה בהתחלה, איך נהננו ממנה. מכים על חטא, על כל הימים שעברו ולא השכלנו לשמור עליה, ומנתחים לעצמנו: מה בעצם קרה?
היינו ציניים, ונשארנו בלי אהבה.
אנחנו דור של ציניות. לא זו המקורית, הפילוסופיה של הציניקנים אנשי יוון העתיקה, אלא תכונה חדשה, אופנתית, שייכת לצעירים. העולם כולו שייך להם וגם התכונה המעצבנת הזו. דור שחושב שהכל מגיע לו, שהוא הרבה יותר טוב ממה שאתה חושב עליו, שהוא מרוויח פחות ממה שצריך היה לשלם לו, שהוא מוערך פחות ממה שיש להעריך אותו. שהוא התקדם בסולם הדרגות, אך לא מספיק, שנותנים לו במה לומר את שיש לו לומר אך לא עושים כעצתו. דור שמקרין שהוא כאן כי הוא עושה טובה למישהו, שכל הזמן יש לו הצעות טובות יותר מבחוץ, שממש ממש בקרוב הוא לא יהיה כאן. דור שמרגיש שהוא לא ממצה את עצמו, שהוא יכול יותר, שהוא מתבזבז כאן. דור שצריך להחזיק אותו כי תיכף הוא הולך. דור שאינו מוכן להשלים עם מצבו רק כי הוא כזה או כי זה מה שניתן לו. דור שמבין שחיים רק פעם אחת, שיותר קשה לו עם המסורת, גם אם הוא ערכי מאד. דור שאינו מתבייש לאמר: מגיע לי שיהיה לי טוב. דור שהולך עם ההרגשה שבמקום אחר יהיה לו יותר טוב: במשרה אחרת, בתפקיד אחר, בארגון אחר, עם אישה אחרת.
וכך הדור הזה מנהל את חייו, אהבותיו, הזוגיות שלו, הנישואין. אנחנו דור שמצפה יותר מהנישואין ורוצה לשנות, אך לעתים בעיצומו של שינוי מבורך רומס לעצמו עקרונות ומסורת.
נשים של היום רוצות הרבה יותר מאלה של פעם, הן חושבות שמגיע להן משהו אחר, הן לא רוצות לגדול כמו האם והחמות, לא לנקות את הבית ולא לכבס ולתלות. הן כן רוצות קריירה, להגיע לעמדה בכירה, קצת פחות ילדים, קצת יותר כסף, ללמוד ולהתפתח, הן צריכות זמן פנוי לתיאטרון ולחוג חברים איכותי, הן מצפות לאהבה אידיאלית, לזוגיות מושלמת, לסיפוק מיני, ולהערכה מבן הזוג. ולמרות שאין להן זמן לנשום, הן רוצות גינה.
גברים של היום רוצים להרוויח הרבה מאד כסף ולא בעבודה שחורה, הם לא יכולים להסתפק במשרה שאינה ניהולית ובכירה, הם רוצים ג'יפ יוקרתי ואופנוע מים. הם רוצים זוגיות אבל עם הרבה זמן פנוי, הם רוצים ילדים, אבל גם להתאמן במכון הכושר בלי שיפריעו להם, הם רוצים להתחתן אבל שישאר להם מרחב לנשום אוויר, הם רוצים אהבה איכותית, קוסמית, וסקס מטרף. הם זקוקים לתרפיה אז הם רוצים גינה.
בהתנגשות הזו של מה שיש לחיים להציע עם מה שהדור הצעיר רוצה, מתפתחת גם ציניות פרקטית בתוך הזוגיות. בסיר הלחץ הזה, שנקרא: אישה, בעל, בית, התקשורת מקבלת מעט מאד מקום והופכת דלה ומצומצמת פשוט כי אין זמן. ממעט התקשורת שכבר מתקיימת אין הרבה לאן להתקדם, כי יש תחושה שאין טעם להשקיע. אז מתחילים להשתמש בקלישאות הישנות נושנות, "נו, אני אשמה" וגם "את צודקת", הכל כדי לסיים את התקשורת הלא רצויה שהתחילה כאן. וקצרה הדרך עד הסיום: "הייתי צריכה ללכת מזמן", "הדלת פתוחה", "אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח". ואין גינה.
אולי הגיעה העת להתקלף קצת מן הציניות. להשכיל לאזן בין הרצון המבורך להיטיב ולמצות את חיינו לבין הצורך להעריך באמת את מה שיש לנו ביד. ולזכור שאהבה אינה דשא מלאכותי, שאם קמל מזמינים באינטרנט אחר תחתיו. שבסוף כולנו לא רק מצליחנים אלא גם גננים קטנים וחרוצים. העולם שמחכה בחוץ אינו כל כך וורוד. אהבה זה כמו גינה. צריך להשקיע. מי יבטיח לזה שלא השקיע בגינה הראשונה, שהוא יצליח להשקיע בגינה השנייה?
קטי טל
